מחר

(הנוף הנשקף מהבסיס. תמונה של אנה)

יריב ואני הכרנו בצבא.
הוא היה קצין ביחידה בה שנינו שרתנו בתקופה בה צה"ל עוד היה בלבנון, בבסיס קטן בראש הנקרה.
השירות הצבאי שלי היה מרתק, הייתי סמב"צית ביחידת הקישור לאו"ם (אז יקל"ז, היום קש"ח), זו יחידה שממוקמת בגבולות הארץ ואמונה על הקשר בין צה"ל ובין כוחות האו"ם השונים המוצבים באיזור.

(הבסיס כיום... תמונה של אנה)

(בעלי הכומתות הכחולות משתייכים לכוח האו"ם - יוניפי"ל. תמונה של מתי)

ההתנהלות בבסיס הסגור באיזור שהוא Nobody's Land זימנה לי חוויות שונות ומיוחדות.
כל בוקר, עוד לפני המקלחת - היה מסדר על רקע הזריחה והים הפתוח, לפנינו נהריה ומפרץ חיפה ומאחורינו לבנון.  המעמד הזה של הנפת הדגל ושירת התקווה במדי צה"ל מרגשת במיוחד במיקום הספציפי הזה. מחלון החדר במגורי הבנות יכולנו לראות את נאקורה הלבנונית, בעת ציחצוח השיניים - צפינו ברכבים הבאים מלבנון, רכבים שבאותו היום היו בצור, בביירות ובצידון, עובדי האו"ם איתם התידדנו היו מביאים לנו תמונות וממתקים מלבנון, היינו פוגשים ומלווים בתקווה שיירות ממוגנות שהיו חוצות את הגבול בדרכן למפגשי פסגה כאלו ואחרים, ובלילות היינו "קופצים" לבונקר עם השמע האזעקה המייללת המעידה על נפילות.
הייתי בחמ"ל כאשר נפלו פגזים על נהריה וגם שנפלו כמה בים, ממש לידנו, הייתי בחמ"ל ששמעתי שמפציצים מוצב זה או אחר בעומק הגזרה וידעתי שיש שם כוחות, הייתי בחמ"ל כאשר צה"ל התקיף וקיבלתי טלפונים הזויים ממפקד נורווגי שדרש (!) שנפסיק לירות כי הוא כרגע בסאונה שלו, הייתי בחמ"ל שארז גרשטיין נהרג...
שרתתי שירות מאלף, פגשתי אנשים מכל העולם (אירלנד, נפאל, פיג'י לדוגמא...), הכרתי אנשים מיוחדים וחברים לחיים, כאלו שעכשיו מפוזרים ברחבי הגלובוס ומהווים מקום "לנחות" בו כמעט בכל יבשת, הכרתי טייסים איטלקים, נהגים הודים, קצינים נורווגים, לוחמים נפאלים וגם הכרתי את יריב ששירת באותה תקופה כמפקד בבסיס היחידה במטולה.

(תמונה של מתי)

מעצם היותי סוג של ת"פ שלו, שמרנו את הקשר שלנו בסוד. ואף על פי בחתונה שלנו רקדנו איתנו מפקדים שלא ידעו דבר וחצי דבר ב"זמן אמת" - באותה תקופה זה היה סוד.
וכך פיתחנו לנו "שפה" משלנו. הייתי מגיעה לבסיס ביום ראשון ומתחילה לספור מתי יריב יגיע לבסיס, בדר"כ הוא היה מגיע לתדריכים בימי חמישי ואז הייתי מתחילה לספור - עוד חמישה ימים, עוד ארבעה...
יום שלישי היה יום מיוחד - כי כבר היתה מילה בעיברית שנותנת הגדרת זמן מוגדר מתי נתראה. 'מחרתיים'. ואז הגיע יום רביעי ואיתו מילת תואר הזמן הנכסף 'מחר'. מחר. מחר. מחר. מחר נתראה...
עד היום שיש משהו שאנחנו מאוד מחכים לו אנחנו סופרים את הימים לאחור ואז יום ויומיים לפני אומרים אחד לשניה - כבר יש מילה - מחרתיים, כבר יש מילה - מחר...


מחר... מחר גלעד חוזר הביתה. כבר יש מילה. כבר יש מילה לאביבה ונעם. מחר...


אני חותמת עם הרבה שמחה בלב, 
מחבקת את משפחת שליט השלמה (מחר...) ביד אחת, ואת המשפחות השכולות, הכואבות, הפצועות ביד השניה, וחותמת עם השיר שהכי מאיר לי לילות חשוכים.


http://www.youtube.com/watch?v=c1fWmc1y4qc

התמונה לקוחה מפה

מחר...
ליהי



התמונות הן של חבריי לשירות. מכיוון שהם נלקחו מהפייסבוק שלהם - אני לא מלנקקת כקרדיט. אבל אם אתם קוראים פה, ומאשרים לי - אשמח כמובן לתת קרדיט לצלם ולתקופה...