יומיים בשבוע, כל שבוע, באמצע השבוע במשך השנה האחרונה, עזבתי את תפקידי ב'מותק' והפכתי להיות 'המורה'.
לפני שנה, בערך בזמן הזה, פנו אלי מתוכנית קרב לחינוך כדי שאצטרף לצוות המדריכים ומפתחי התוכניות שלהם, ואבנה להם תוכנית העשרה מתוקה לבני נוער בגילאי חטיבת הביניים.
את הרעיון הציג בפני עמוס, שלמרות שדאג כל הזמן שלא אשגה באשליות, הזכיר לי כמה טוב שיש אנשים כמוהו במערכת החינוך, אנשים עם אידאלים, ערכים, אהבה, אמונה וגם ציניות מפוכחת. בלי לדעת הוא לימד אותי המון.
במשך שבועות בניתי תוכנית ססגונית וצבעונית שקיוויתי שתדבר לליבותיהם של הילדים בכיתות ז'-ח', שילבתי בתוכנית עוגיות ועוגות, קאפקייק'ס וסוכריות, צבעים וכלים, זיגוגים וטעמים, הקבלתי את התוכנית לחגי ישראל ולתכנים הלימודיים, ובתחילת השנה התבשרתי שהתוכנית היא בין המבוקשות בביה"ס!מיד לאחר סוכות התוכנית יצאה לדרך, ואני פעם ראשונה בחיי עמדתי מול כיתה...
כמה חודשים אחר כך המחצית נגמרה וכדי להראות לכולם עד כמה הילדים התקדמו וכמה הם למדו - הקדשנו את השיעורים האחרונים להעמדת תערוכה. הנושא שנבחר היה דמויות מהדימיון והפנטזיה, ומכיוון שהם עשו את כל העבודה אני יכולה לספר בגאווה גדולה שהם עשו עבודה נהדרת! אני נמלאתי גאווה למראה העבודות המקסימות, העדינות והצבעוניות שעמדו מחוץ לחדר מורים וקיבצו סביבם את כל באי בית-הספר שלא האמינו שבסוף אפשר גם לאכול...
השנה הזו היתה מאוד מיוחדת עבורי, קודם כל ההשתייכות למוסד שנותן התייחסות לכל חג ומועד היא עוצמתית ושונה כאשר אדם חווה אותה בגיל מבוגר. כולנו עמדנו בטקסי יום הזיכרון למשל כשהיינו תלמידים, אבל עכשיו כמבוגר, כאשר תלמידים שלי הם אלה ששרים ומקריאים התחושה והחויה היו אחרות.
מעבר לכך ניתנה לי ההזדמנות להציץ לעולמם של מתבגרים שלפעמים התייחסו אלי כמורה, לעיתים כמבוגר 'משלהם' וכך הזדמן לי להכיר מעט ולהבין במה עוסקים ילדים שאומנם מדברים, מתבטאים ולפרקים גם נראים מבוגרים, אבל למעשה הם בסך הכל ילדים בני 13-14, שעדין מתרגשים מחגיגת בר-המצווה, שקוראים את אותם ספרים שאני קראתי כילדה, שלמרות שהם מתלקחים ונראים גדולים עם פה של מבוגר - הם עדין רואים בוב ספוג אחרי הצהריים, שחשוב להם איך הם נראים, שבודקים שהם לא מלוכלכים בקורנפלור לפני שיוצאים מהכיתה כי החתיך מ-ט' בחוץ, שיכולים לריב כמו ילדים אבל להשלים כמו גדולים, שיש להם דיבור ילדותי אבל גם בעיות של מבוגרים, שרובם גבוהים ממני בלפחות בראש, אבל חשובה להם ההערכה, המילה הטובה, ההכרה והכבוד מהמבוגרים.
הם ילדים שממש נכנסו לי ללב, ילדים שאני יודעת שאמשיך לעקוב ולראות מה שלומם, שאשמח אם יפנו אלי בקניון, שאתגעגע אליהם, שאחשוב עליהם ואקווה שטוב להם, ושתמיד תהיה להם פינה חמה בלב.
תודה עמוס על ההזדמנות ולתמידי כיתות ז'-ח' בחטה"ב 'היובל'.
ליהי
(כל התמונות הבאות הן תמונות יצירותיהם של הילדים. עוד תמונות יש בפייסבוק)
כתבת מאד מרגש!
השבמחקוהעבודות מקסימות!
איזה יופי של פרוייקט!
השבמחקואיזה תוצרים יפים!